זבחים דף פ״ט

נסכים הבאים בפני עצמם הם דוגמה לקרבן הראוי למזבח🔗. אם עלו, אינם יורדים, כיוון שהמזבח קידשם🔗. לעומת זאת, נסכים הבאים עם הזבח אינם נחשבים ל"ראויים" בפני עצמם🔗. ההבחנה בין "נסכים הבאים בפני עצמם" ל"נסכים הבאים עם הזבח" מדגישה את חשיבות הכוונה וההקשר בעבודת🔗 הקרבנות

המשנה מביאה מחלוקת תנאים בשאלה זו🔗. המחלוקת אינה רק בפרטי הדין, אלא בתפיסת כוח הקידוש של המזבח🔗. חכמים רואים בכוחו של המזבח כוח מוחלט, הפועל גם על מה שלא היה ראוי מלכתחילה🔗. רבי שמעון, לעומת זאת, רואה את הקידוש כפועל בשיתוף: המזבח מפעיל את כוחו רק על מה שכבר יש בו כשירות בסיסית, "הראוי לו"🔗. גישה זו ממתנת את כוח הפלא ומדגישה את שיתוף הפעולה בין המעשה האנושי (הבאת הראוי) למעשה האלוהי🔗 (הקידוש)

ההלכה נפסקת כרבי שמעון🔗, וזאת משום שדבריו מסתברים יותר: לא ייתכן שהמזבח יקדש דבר שאין לו כל שייכות אליו🔗. פסיקה זו מלמדת על אחריות האדם להביא לפני ה' רק את המיטב, את הראוי🔗. המזבח אינו "מכשיר" פסולים, אלא משלים ומקדש את הכשרים🔗. זהו מסר חינוכי עמוק: התפילה והעבודה צריכות לבוא ממקום של כשרות ויושר פנימי, ורק אז יכולה הברכה לשרות🔗 עליהן

היישום ההלכתי של דין "המזבח מקדש" נוגע לכל קרבן שעלה בשוגג או בטעות🔗. הכלל הוא: "כל הראוי למזבח, אין מורידין אותו"🔗. דין זה חל על קרבנות יחיד וקרבנות ציבור כאחד🔗. עם זאת, יש הבדל בין קדשים קלים לקודשי קודשים🔗. בקדשים קלים, שחייבים באחריות הבעלים, הדין מחמיר יותר🔗. הכלל המנחה הוא שככל שהקרבן קדוש יותר, כך כוח המזבח לקדש פסולים שעלו גדול🔗 יותר

המזבח החיצוני (מזבח הנחושת) הוא המשפיע על הקרבנות הפסולים שעלו🔗. לעומתו, מזבח הפנימי (מזבח הזהב) אינו בעל כוח קידוש דומה, שכן הוא כלי שרת🔗. ההבחנה בין שני המזבחות מלמדת על שני כוחות שונים: המזבח החיצוני, הפתוח לכולם, מסמל את כוח הקידוש של התשובה והקבלה. המזבח הפנימי, הנסתר, מסמל את העבודה התמידית והמדויקת🔗

השלכה חשובה של הדין היא לעניין נותר ופגול. קרבן שנעשה בו פגול – נפסל ואינו מתקדש על ידי המזבח🔗. לעומת זאת, נותר – קרבן שנאכל לאחר זמנו – אם עלה, המזבח מקדשו🔗. ההבדל נובע מכך שפגול הוא פסול שבמחשבה, הפוגם בקרבן מעיקרו, בעוד נותר הוא פסול שבזמן, שאינו פוגם בעצם הקרבן🔗. מכאן יסוד חשוב: המזבח יכול לתקן פגמים חיצוניים (זמן), אך לא פגמים מהותיים (מחשבה)🔗. המחשבה והכוונה הם היסוד שעליו נבנית כל🔗 העבודה

החינוך לערכים: הסוגיא מלמדת על ראיית הטוב והפוטנציאל. המזבח אינו מוריד את הראוי שעלה, גם אם יש בו פגם. זו הדרכה חינוכית לראות בכל אדם את הטוב הגנוז בו, ולעודדו למרות חסרונותיו🔗. העיקרון "אין מורידין" צריך להנחות את המחנך: ברגע שתלמיד "עלה" והתקדם, אין להורידו או להכשילו, אלא לעזור לו להתקדש🔗 ולהתעצם

בעבודה רוחנית: האדם נדרש להעלות אל המזבח הפנימי רק את הראוי – מחשבות טהורות, רגשות זכים, כוונות כשרות. מה שאינו ראוי, עליו להשאיר מחוץ למחנה🔗. אך אם טעה והעלה דבר לא ראוי מתוך כוונה טובה, יש בכוח התשובה והעבודה לתקן🔗. המזבח הפנימי מקדש את הראוי, ומלמד אותנו לבחור בטוב ולהתמיד🔗 בו

בחיי המשפחה והקהילה: עיקרון "המזבח מקדש" יכול להדריך ביחסים שבין אדם לחברו. כאשר אדם עושה מעשה טוב, גם אם אינו מושלם, יש לקבלו ולעודדו, ולא להורידו. הקבוצה צריכה להיות כ"מזבח" המקדש את פרטיה, מעודדת את הטוב שבהם ומחזקת אותם🔗. כך נבנית קהילה של קדושה ואחדות, שבה כל פרט מרגיש שהוא "ראוי" ושהוא מתקדש בתוך הכלל🔗